השנתיים האחרונות הפכו מאוד תובעניות מבחינה נפשית לרובנו. אמנם לכל אחד מאיתנו יש כוחות נפש אותם אנו מגייסים כדי להתמודד עם משברים בתקופה קשה, אבל מה קורה כאשר המצב המשברי נמשך שנתיים?
בהתחלה רבים מאיתנו מצליחים לשמור על 'ראש מעל המים' כי אנו מסוגלים לגייס את המשאבים הנפשיים שלנו. אבל כמה זמן אנו יכולים להישאר במצב של 'גיוס'? בשלב כלשהו הכוחות נחלשים ונרפים ומתחילים להיווצר 'סדקים בחומה'. לפעמים יש בנוסף רקע של חוויות של פגיעות וכאב מהעבר שמחלישות עוד יותר את כוחות הנפש שלנו.
אז מה עושים?
כשכואבת הברך הולכים לאורתופד נכון? כך גם עם כאב בנפש – פונים לעזרה מקצועית. חשוב לא להתבייש כי המצבים הללו קורים לכולנו.
למטה הכתבה של דפנה ליאל מ-23.1.22 – פרויקט מיוחד, חברי הכנסת שחושפים את ההתמודדויות הנפשיות.
מתוך הכתבה: "אני חושב שגם היום יש המון דעות קדומות על מהו טיפול. אתה חושב שכל היום הולכים לדבר על מה חווית בילדות עם ההורים שלך, ולא, זה לא הדבר היחידי שעושים שם. לימים זה עזר לי מאוד. לשמחתי הרבה הפסיכולוגית הנהדרת שלי כבר כמעט שלוש שנים ברצף, ממש מאז, מלווה את החיים שלי ובכלל פשוט נותנת לי, ואני לעצמי, בעיניי מתנה: לדבר על החיים".
ממליצה לצפות בכתבה. חוזר בה שוב ושוב המשפט – לא סיפרתי לאף אחד... לא סיפרתי לאף אחד... לא סיפרתי לאף אחד...
חלקם אומרים שניסו להסתיר, שניסו להזיז הצידה, אבל אז קורה משהו במציאות שלהם והם מגיעים למסקנה ש'משהו לא בסדר' וחייבים לטפל בזה.
ההדחקה של משהו הצידה מעייפת ודורשת משאבים אנרגטיים כבירים. לא רק שהפצע נשאר בתוכנו אלא שאנו משקיעים המון בהסתרה ובהדחקה אבל לא בריפוי שלו.
מהכתבה - אמילי מואטי: 'פתאום את מבינה שאולי יש משהו שאין לו שם אבל את צריכה להתייחס אליו'.
וגם - גלית אטבריאן דיסטל: 'כשאתה יודע שאתה לא לבד, שעוד אנשים חווים את זה ומתמודדים עם זה, אז זה מקל באיזשהו אופן'.
תספרו, תשתפו, תעזרו באיש מקצוע. אם תספרו - תגלו שאתם לא לבד ושאולי אפשר לצאת מ'הבור' הזה.
באהבה, רונית