שיחה עם חבר
את השיחה הזו ניהלתי עם יותר מחבר אחד. חבר שיתף אותי בקושי מתמשך שמשפיע על כמה תחומים בחייו. הקשבתי ותמכתי כמיטב יכולתי אבל מכיוון שמבחינה אתית איני יכולה לטפל בחברים הצעתי שליווי רגשי לתקופה מסוימת יוכל אולי יוכל לתמוך בו.
ולא הופתעתי מתשובתו: אני בטוח שליווי רגשי יכולה להועיל לי אבל אני אפילו לא מסוגל לחשוב שאצטרך עכשיו, דווקא עכשיו, ללכת למישהו ולספר לו את כל קורות חיי. אין לי כוח או אנרגיה לעשות את זה. חוץ מזה, זה ייקח המון זמן, מי יודע כמה חודשים, ואני צריך עכשיו את התמיכה, אז מה זה יועיל? ובכלל אין לי סבלנות לחכות כל כך הרבה זמן עד שיהיו פירות מהתהליך הזה.
אם הדברים היו מתנהלים כך הייתי מצדיקה אותו, אבל שימו לב מה עניתי לו:
כשנעזרים בליווי רגשי אין צורך לספר את כל העבר שלך אלא להביא את מה שמטריד אותך עכשיו. אם למשל, יש לך אמונה עמוקה, קשה ועקשנית שמלווה אותך היא הרי באה לידי ביטוי ביום יום שלך, ומטפלת שמתאימה לך תדע ללכת איתך בעקבות מה שעולה כרגע ולמצוא ולפתח יחד איתך את החלק
המיטיב בך שיאזן את האמונה הזו. ודוגמה אחרת - אם יש לך חרדה שחוזרת שוב ושוב וגורמת לך להימנע מפעולות מסוימות גם זה יעלה במפגש בהווה והמטפלת תוכל לתת לך כלים מעשיים שיעזרו לך להתגבר עליהן ויחד איתך תבין מה החרדה המרכזית ואיך לתת לה מענה מתאים.
יכולתי לראות שהמידע החדש הזה גרם לו לחשוב מחדש על ליווי רגשי. ומה דעתך על כך?